סוגיות בחלוקת רכוש עיקרי ההלכה
כל סוגיית חלוקת הרכוש בין בני זוג שנישאו לאחר 1.1.1974, נבחנת לאור הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973. חוק יחסי ממון מקים את הזכות לאיזון משאבים במועד פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות.
חלוקת הרכוש, או בלשון החוק, איזון המשאבים, נעשה על דרך הערכת שווי נכסיו של כל אחד מבני הזוג ותשלום ההפרש.
הזכות לאיזון היא זכות מוחלטת, ואינה תלויה בנסיבות או בהישגיו הכלכליים של כל אחד מבני הזוג.
הזכות ניתנת לשינוי רק על ידי הסכם ממון בין בני הזוג שאושר בדרך המוסדרת בחוק יחסי ממון, ובנסיבות אלו יפעלו בני הזוג אך ורק על פי הוראות הסכם הממון (סעיף 3 (א) לחוק יחסי ממון) או בדרך עריכת הסכם בכתב לעניין נכסים שהוסכם שלא יאוזנו (סעיף 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון).
חשוב לציין, כי גם הפרדה ברכוש אינה פוגעת בזכות לאיזון. הכלל הוא שכל הנכסים שנצברו בתקופת הנישואין הם ברי חלוקה או איזון, למעט חריגים המנויים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. קבוצת החריגים מתייחסת בעיקר לנכסים שנרכשו לפני הנישואין או נתקבלו במתנה או ירושה בתקופת הנישואין.
כמו כן נציין, כי יחס החלוקה באיזון הוא שוויוני, אולם ניתן לבית המשפט שיקול דעת לחרוג ממנו. הוראות סעיפים 8-7 לחוק יחסי ממון מקנות לבית המשפט שיקול דעת וסמכויות מיוחדות לשנות את בסיס האיזון ואת יחס האיזון בשל שיקולי צדק, בגדר מתן סעד מן היושר.
ראוי להדגיש, כי במידה והמדובר בבני זוג הנשואים טרם 1974 או ידועים בציבור, הדברים שונים במידה מסוימת, היות וחוק יחסי ממון אינו חל עליהם, אלא חלה עליהם חזקת השיתוף.
על-פי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. זאת, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית.
יש לזכור כי לצד הלכת השיתוף בזכויות מתקיימת גם הלכת שיתוף בחובות. חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. החזקה בדבר שיתוף ובחובות ניתנת לסתירה. יכולים בני זוג להסכים ביניהם שאחד מהם ירכוש נכס או ינהל עסק כלשהו באופן שיהא רכושו הבלעדי ועל סיכונו בלבד.
כמו כן נציין, כי בפסיקה גובשו כמה חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת. על רקע זה לא הוכר כמשותף חוב שנוצר כתוצאה מפעולה חריגה, שהוגדרה כ"מניפולציה כספית", של אחד מבני הזוג. כפי שבהלכת השיתוף בזכויות, כך גם ביחס להלכת השיתוף בחובות: נטל ההוכחה כי חוב מסוים יוצא מתחולת השיתוף בחובות הוא על הצד הטוען זאת.
חשוב לציין כי ישנם מספר הבדלים מהותיים בין החלת חזקת השיתוף על ידועים בציבור לבין החלתה על בני זוג נשואים מלפני 1974. כך למשל, על ידועים בציבור, שמרצונם נמנעו מנישואין ולא עקב מגבלות בדין האישי חל נטל הוכחה גבוה יותר על הטוען לכוונת שיתוף בנכסים, מזה החל על אדם נשוי בנסיבות דומות.
חשוב לציין כי חזקת השיתוף החלה אצל בני זוג שנישאו לפני 1974, וזאת בהעדר ראיה לסתור (כלומר: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) אינה מוגבלת לנכסים "משפחתיים" בלבד (כגון דירת המגורים, רהיטים, מטלטלי משק הבית והמכונית המשפחתית) וחלה היא גם ביחס לזכויות סוציאליות כפיצויי פיטורין, זכויות פנסיה, חיסכון בביטוח מנהלים וכיוצא בזה, וכן אף כוללת נכסים עסקיים. כמו כן, השיתוף בנכסים העסקיים חל גם כאשר הבעל אינו משתף את אשתו בעסקיו ואף אינו מגלה לה אודותם. יש שנכללים בה גם נכסים שלפני הנישואין או נכסים שניתנו במתנה או בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
ואולם, מנגד, הרי שאצל בני-זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים אותם בחיי היום יום, או שנצברו על ידם במשותף.
אב חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הוראת הדין האישי החל עליו. ולכן, במידה והאב יהודי יהיה חייב על פי הדין העברי בכל הצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים שבלעדיהם אין ילד יכול להתקיים
על יהודי חלים הוראות הדין העברי, וזאת מכוח הכלל כי אדם חב במזונות בן זוגו על פי הוראות הדין האישי החל עליו (סעיף 2 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט - 1959).
חובת סיפוק מזונות האישה קיימת כל עוד מתקיימים הנישואין
בחוק הכשרות והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, נקבע מפורשות כי כל אחד מההורים הינו האפוטרופוס הטבעי של ילדו המשותף, ומחויב לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין.
ראשית נציין כי עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטו הייחודי של בית הדין הרבני, וזאת בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
