חובת זהירות

חובת הזהירות מהווה את אחד היסודות לדיני נזיקין (negligence)  ונחשבת לעוולת מסגרת בדיני נזיקין. חובת הזהירות נידונה לעתים גם בהקשר של קשר נסיבתי משפטי, משום שלא מספיק לטעון כי ביצוע פעולה מסוימת הביאה לגרימת הנזק, אלא יש להוכיחו את הקשר בין הנזק להתרשלות על דרך משפטית. על אותה דרך, ניתן גם לשלול את אחריותו של הנתבע בגין חובת הזהירות ועל- כן מדובר בגורם חשוב ביותר בתביעות התרשלות, אשר עורך דין בקיא ומיומן ידע להציגו כראוי על מנת להשיג את המטרה הרצויה.

חובת זהירות מרשלנות רפואית
כאשר ניתן טיפול רפואי מכל סוג שהוא על ידי איש מקצוע טיפולי, חלה עליו חובת הזהירות, שמשמעותה היא זהירות ברמה הסבירה – כלומר לאותו מטפל יש חובה לנהוג באופן הזהיר ביותר על מנת למנוע נזק. במידה ונעשה נזק למטופל- יוכל לתבוע את המטפל בגין רשלנות רפואית אך אם הוכיח כי על המטפל חלה אותה חובת זהירות, וכנגד זאת היא הופרה, נגרם לו נזק של ממש בגין ההפרה וישנו קשר נסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם.

חובת הזהירות המושגית
יתכנו מספר עילות או קטגוריות רלוונטיות לתביעה בגין אותה חובת זהירות. לכן – יתכן כי חובת הזהירות המושגית תוכר על ידי קטרוגיה אחת אם כי לא על פי האחרת. המבחן הקובע את עצם קיומה הוא "מבחן הצפיות" האובייקטיבי, כלומר- האם יכול היה האדם הסביר לצפות את הנזק.בנוסף מבחן "רמת הסיכון" בוחן את רמת הזהירות שננקטה מנגד לצפי הסיכונים.

חובת הזהירות הקונקרטית
הכלל הוא, שכשיש צפי לנזק, יש לצפותו נורמטיבית. הסייג הוא שרק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. אופי הסכנה בגינה מוטלת חובת זהירות קונקרטית נבחן על- ידי שני דברים: הערך שברצוננו להגן עליו מפני הסכנה ומהות הסכנה – גם אם המזיק לא ידע מראש את מהות הסכנה, הרי שהתנהגותו בזמן אמת נמדדת.