העדר שליטה

על פי סעיף 34ז לחוק העונשין, העדר שליטה נובע מן ההבדל שבין עשיית מעשה מרצון או לבין הימנעות מעשייתו. להעדר שליטה קיימות שתי גישות במשפט, כאשר בשתיהן דנים למעשה בשאלת אחריותו של מבצע המעשה ואין חילוקי דעים באשר לכך שנגרם המעשה בכל אופן. הגישה הראשונה טוענת כי מי שביצע עברה בהעדר שליטה – לא יישא באחריות למעשיו- הרי שלא פעל כלל מרצונו, ועל פי הגישה השנייה- הוא פעל ועשה מעשה אולם עקב סייגים מסוימים באישיותו יש לוותר לו על כך.

"העדר רצייה" ו"העדר שליטה"
בחוק העברי עד לפני שינוי החוק הזה, העדר שליטה והעדר רצייה היו כהוא זה. לאחר שינוי החוק, נוצר שוני במהות- זהו אינו רק שוני סמאנטי, מדובר על כך שדי בקיומה של יכולת בחירה כדי שיהיה ניתן להימנע מן המעשה, ולכן אין צורך באלמנט הרצוני – רוצה לומר - אין צורך להוכיח כי לא היה רצון לעשיית המעשה, אלא יש צורך להוכיח כי לא הייתה אפשרות מנוספת מלבד זו שננקטה.

ענישה של העדר שליטה
בספרות המשפט מובאים שלושה נימוקים עיקריים כדי לגרוש שבהיעדר שליטה אין עברה פלילית: מבחינת ההרתעה, הרי שאין טעם לנקוט בעונש משום שלא יוכל להרתיע במצב שבו אין שליטה ממילא. מבחינה שיקומית הענישה מיותרת – נטען, כי הנאשם לא נקט במעשיו משום שחש רגשות שליליים כל שהם, והנימוק השלישי הוא שאין הצדקה להעניש ענישה בתנאים כאלה.

סיוע משפטי בנושא
פעמים רבות האחריות הפלילית אינה מוטלת על מי שביצע את המעשה, משום שנקבע כי ביצע זאת תחת היעדר שליטה. לדוגמה – מי שלא נמצא ראוי לעמוד למשפט עקב אי- כשירות נפשית ועוד. כדי לקבוע את הכדאיות בקו אסטרטגי זה ולמען הגשת הסיוע המתאים בנושא, רצוי להתייעץ עם עורך דין הבקיא בנושא.