כבוד האדם כזכות יסוד

זכויות היסוד במדינת ישראל נועדו לאפשר לפרט לפתח בחופשיות את האישיות שלו, וכן למנוע פגיעות בלתי מוצדקות בזכויות יסוד שלו מצד רשויות השלטון. משמעות חוק היסוד הוא שלא פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם ובקניינו, ולא ניתן לקחת את זכות ההגנה על אלו או להגביל את חירותו של אדם במאסר, מעצר, הסגרה או בכל דרך אחרת. מלבד זאת, כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעה, לשמירה על רשות היחיד ללא חדירה לפרטיות, או לשמור על סוד שיחו בכתביו או ברשומותיו. 

ההליך הפלילי מול זכות היסוד כבוד האדם
כבר עם פתיחת ההליך הפלילי נפגעות זכויותיו של אדם; פרטיותו מופרת והוא הופך לבלתי אנונימי ושמו מתקשר עם פרשיות כאלו ואחרות ואולי אפילו עם התערבות התקשורת. חירותו נפגעת עם המעצר, שמו הטוב ושם משפחתו נפגעים בעקבות הפרסום. פגיעה זו עולה ביוקר תרתי משמע כשהיא פוגעת בפרנסתו של אדם, ועל- כן במרץ 1992 מדינת ישראל עברה מהפכה חוקתית עם חקיקתם של שני חוקי יסוד חדשים: "חוק חופש העיסוק" ו"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו".

האם זכויות האדם מוחלטות הן?
זכויות האדם החוקתיות אינן מוחלטות וניתן לפגוע בהן, אם ישנו אינטרס להשיג מטרה חברתית או אחרת. הפגיעה נעשית על ידי שינוי החוק נוכח התקופה ועל פי תפישות היסוד של הציבור שבישראל. השינויים אם- כן נעשו בתחומים שונים: עבודה, דיני משפחה, דינים אזרחיים, מנהליים ועוד כשההשפעה החזקה ביותר היא במשפט הפלילי – שם העיסוק נסוב סביב זכויות אדם ממילא.

זכויות נאשמים מול טובת הציבור
כאשר החוק פועל לקולת הנתבע ומתקין לו חוקים שמגנים יותר על הזכות לשמירת כבודו, הציבור עלול להיקלע לפרדוקס. על – כן נקבע כי הפגיעה בזכויות האדם תהיה אך אם היא נעשית לטובת תכלית ראויה ואינה עלה על הנדרש. כאן בדרך כלל מדובר בעורכי דין שבקיאים בפסקי הדין האחרונים בתחום ומסוגלים להיות פורצי דרך בעצמם.