אחת מטענות ההגנה השגורות ביותר בפיהם של נאשמים בהליכים פליליים היא טענת ההגנה העצמית לפיה טוען הנאשם למעשה כי הוא נאלץ להגן על עצמו על ידי השבת מלחמה וזאת משום היותו נתון תחת איום זמני או קבוע מצד המתלונן.
במקרה כזה כמו שמפורט למעלה, קובע המחוקק ומחזקת הפסיקה כי נטל ההוכחה מוטל על כתפי הטוען את הטענה, וזאת לאור הנחת היסוד בעולם המשפט שקובעת שהמוציא מחברו עליו הראיה.
ההגדרה להגנה עצמית
בחוק העונשין מפרט המחוקק את התנאים הנדרשים לשם קיום הוכחת טענת הגנה עצמית. החוק קובע כי לא יישא אדם באחריות פלילית שעה שהיה עליו לנקוט במעשה בצורה מיידית ללא יכולת השעיה וזאת בכדי להדוף או למנוע פגיעה. בפגיעה כאמור הכוונה היא לסכנת חיים מוחשית בגופו ו/או רכושו של אותו אדם או של אדם אחר המתקשה ו/או לא יכול להגן על עצמו.
בחוק העונשין המחוקק מפרט בדיוק מהי ההוכחה לטענת ההגנה עצמית
סייגים לטענת הגנה עצמית
על אף ההגדרה המדויקת המתוארת לעיל, קובע החוק כי לא תחול על אדם האפשרות להגן על עצמו בטענת הגנה עצמית במידה והוא עצמו בצעה מעשה פסול ו/או מתגרה. החוק קובע 6 תנאים מצטברים שקיומם דרוש לשם הוכחת הגנה עצמית: מיידיות- חובה המדברת על הגבלת זמן, תקיפה שלא כדין, סכנה מוחשית, נחיצות- מונח מעורפל הקובע כי אין אפשרות אחרת והפעולה היתה בגבול הסבירות, התנהגות פסולה וסבירות.
בדיקה משפטית מקיפה
לשם העלאת טענה משפטית של הגנה עצמית חשוב מאוד להיוועץ בעורך דין מוסמך המתמחה בדין הפלילי שידע להכווין אתכם ולבסס את טענתכם על מקורות נכונים ואמינים בהתאם לדרישותיו המחמירות של החוק ולתוספת שדורשת הפסיקה
.jpg)
