התיישנות עילה ברשלנות רפואית

התיישנות הינו מונח משפטי הנועד לאזן את האינטרסים של בעל העילה לתביעה ושל יריבו הנתבע שמנגד תוך שמירה על האינטרס הציבורי. ההיגיון העומד מאחוריו נוגע להגינות בדבר האופן בו יוכל הניזוק להכין את דבר התביעה באופן ראוי וכן לשמור על המזיק בכדי שלא יהא חשוף לעד לעניין תביעה. נוסף על כך בדרך זו נשמר הסדר הציבורי ומתרחשת פעילותו התקינה של בית המשפט כך שיוכל לטפל בבעיות מהותיות מן ההווה ולא לקיים דיון בבעיות מן העבר הרחוק שאבד עליהם הקלח.

מועדי תקופת ההתיישנות
על פי האמור והנקבע בחוק ההתיישנות משנת 1958, תקופה בה תתיישן עילה לתביעה (שאינה מתחום המקרקעין) היא שבע שנים והיא מתחילה להיספר למן היום בו נולדה העילה. במידה וסוף תקופת ההתיישנות חל בזמן פגרת בתי המשפט יידחה הוא ליום הראשון לחזרתם לפעילות לאחריה. נוסף על כך יכולים שני הצדדים במידה והסכימו על כך בכתב, להגיש בקשה להארכת תקופת ההתיישנות. למרות כל האמור ישנם חריגים למועדי ההתיישנות, בכללם בעילות של רשלנות רפואית, אליהם מתייחס החוק.

חריגי מועדי התיישנות בעילת רשלנות רפואית
בחוק ישנה התייחסות למצבים שונים כגון מקרי רשלנות רפואית, בהם קיימים אלמנטים המונעים מן הניזוק להגיש את תביעתו בזמן תקופת ההתיישנות. מקרים אלה נחשבים חריגים למועדי ההתיישנות ובעניין עילת רשלנות רפואית ניתן להזכיר את חריג ההתיישנות שלא מדעת (שכן ברוב מקרי רשלנות רפואית מתגלה הנזק כעבור זמן רב) המאריך את התקופה על פי קריטריונים שונים לזמן של עד עשר שנים מיום בו התגלו הנזק והעילה לתביעה, חרג הקטינות המאפשר תביעה בגין רשלנות רפואית עד להגעת הניזוק הקטין לגיל 25, חריג הליקוי הנפשי והכלי, חריג השהות מחוץ לישראל, חריג ההודאה בזכות ועוד.    

מדיניות משפטית בנושאי ההתיישנות
כלי תקופת ההתיישנות משמש את המערכת המשפטית באיזון שלושת האינטרסים הנוגעים לדין עילה לתביעה – הניזוק המזיק ובית המשפט עצמו. בהתחשבה בחריגי מועדי תקופת ההתיישנות מוכיחה המערכת המשפטית את השימוש הראוי בכלי זה שמאפשר למצות את הדין ולשמור על ההוגנות כלפי כל הצדדים המעורבים גם במקרי קיצון ובמקרים חריגים.