ניתן למצוא בחוק העונשין סעיף 192 את ההגדרה לעבירת איומים. נוסח סעיף זה שונה בשנת 1973 והדגש כיום הוא שהאיום נעשה מתוך כוונה גרידא, כדי להקניט או להפחיד בלבד.
נוסח סעיף 192 לחוק העונשין מגדיר עבירת איומים מהי: איום על אדם באמצעות פגיעה בגופו שלא כדין או בחירותו, בשמו הטוב, בנכסיו או בפרנסתו – בין אם שלו או של אדם אחר תוך הקנטת האדם או הפחדתו – הדין על כך הוא מאסר שלוש שנים. מדובר על עבירה התנהגותית – לא על עבירה תוצאתית ועל מנת להרשיע אדם בעבירת איומים, על הפרקליטות להראות כי הייתה מודעות לאדם החשוד בכך שביצע אותה. יש להראות, כי היה יסוד נפשי מיוחד שעמד מאחורי עבירת האיומים, כלומר – שעשה זאת במטרה להפחיד או להקניט – ללא קשר לתוצאת הפעולה, באם נחל הצלחה בכך או אם לאו.
מבחן אובייקטיבי
את דברי האיום בוחנים בבית משפט על בסיס משפט אובייקטיבי. זאת, משום שהטענה הראשונית היא של התובע הסובייקטיבי אשר נפל קורבן לאיומים. משום כך, קיים סיכוי כי בית המשפט לא יכיר בטענתו של התובע כבעלת בסיס להעמדה לדין. משום כך, יש צורך בעורך דין פלילי ממולח, שיודע איך להעמיד את הדברים כך שהפרשה תידון בבית המשפט ומעבר לכך – תנחל הצלחה.

ענישת בגין עבירת איומים
מבחנים אובייקטיביים לעבירות איומיםנקבעו שני מבחנים אשר מעניינם להבחין הין אזהרה או מתן עצה ובין עבירת סחיטה באיומים. המבחן הראשון הינו מבחן השליטה – האם לדובר הייתה השפעה על התממשות הסכנה שעליה התריע, ומבחן המהות – מבחן מכריע שבודק את קרות האיום. יש לבדוק מה היה ההקשר בו נאמרו הדברים, לפי עיניים סובייקטיביות של האדם הסביר. ישנו גם מבחן ההקשר – לפיו יש לבדוק שלוש שאלות: בודקים מה נאמר, מי אמר את האמירה הזו ומהו הקשר שבין הנאשם ובין מעשה האיום. כך ניתן ללמוד יותר על אופי האירוע.
שיקולי הענישה
כל מקרה נבחן לגופו בבית המשפט ומוצג באופן שונה על ידי הפרקליטות, ולכן השיקולים המופעלים יכולים להשתנות, כמו גם תוצאת המשפט. הענישה תעסוק בפרמטרים כמו סוג העבירה, היקף הביצוע, כוונת המאיים להוציא את איומו לפועל, מצב משפחתי, עבר פלילי, מצב בריאותי, פעולות המתלונן בטרם האיום ועוד. העונש אמור להביא לידי ביטוי גם את ההשפעה של המעשה גם על קורבנות נוספים.