סמכות השיפוט באינטרנט

תפקידו המרכזי של האינטרנט בחיינו הקטין את המרחקים בין שני בני אדם נתונים. לתופעה זו ישנו גם ביטוי מסחרי חובק עולם. ישנם מצבים שמרכז כובדו של עסק אינו ממש מוגדר; היכן רצוי לתבוע אם ציוד צילום למשל שקניתם משווק על ידי בעל אתר קנדי אשר השרת שלו מצוי בקולומביה כאשר תכני האתר מגיעים לישראל בין שאר המדינות? היכן לתבוע אם פרט מסוים אינו עונה להגדרה, והאם ישנה אמנה אוניברסאלית על פיה מוכתבת האתיקה ברשת? כאן נכנסת סוגיית השיפוט אשר עשויה להכריע ולעשות סדר בין כל השאילתות האפשריות.

מה השאלות שעלינו לשאול
מיקום אחסון השרת אינו פונקציה, לצורך העניין, לקביעת מקום שאליו תוגש התביעה, משום שזה יכול להיות מקום שלישי שאינו קשור קשר של ממש אל שני הצדדים (כשלכל אחד משניהם תפישה משפטית אחרת או דומה). המבחן המרכזי הוא אפוא מבחן "הזיקה המינימאלית" – כלומר אם ישנו קשר מינימלי בין הנתבע לבין מקום הדיון. ישנו גם מבחן "הגורם האינטגרטיבי והאופי המסחרי של החלפת מידע". זה אומר, כי ישנה סמכות שיפוט לכל מדינה אשר בה חלף המידע דרך שרת או מחשב.

מבחן משתמש הקצה
משתמש הקצה הינו היעד שאליו הגיע המסר. באותה מדינה בה הוא נמצא יש סמכות שיפוט להכריע בנושא. כיום, ניתן לחסום מידע – לדוגמה חשיפתו של אתר – במדינות מסוימות בעולם, מפני שכשהאתר חשוף במדינה אחרת הוא חשוף גם לסמכות המשפטית של אותה המדינה.

חוסר באמנה עולמית מגובשת
בעולם מורגש חסרונה של אמנה בין לאומית אשר תקבע כללים ברורים לגבי סמכויות השיפוט וכן לגבי הדין בתביעות מסוג אלו. כך, נוצר מצב שטיעוניו של עורך דין במדינה מסוימת לא יהיו קבילים משום שאינם עונים לחוקיה של אותה המדינה. במקום שאחד מביע דעה, במקום אחר יחשב למוציא לשון הרע – ועל כן יש לנהוג ביתר זהירות בתביעה.