בית משותף

הרעיון של בית משותף הוא שיש חלק שהוא נפרד והוא דירות, ואלה תתי חלקות נפרדות. מדובר בחלקה קניינית נפרדת. לעומת זאת, יש שטחים ציבוריים, כגון: חניה, מעלית, גינה, מדרגות, איזור הכניסה, גג משותף, מחסנים, מתקנים וכו´, שזה רכוש משותף. וזו הדואליות המובנית הקיימת בבית משותף, מעצם טבעו.

בית משותף – מתכון לקונפליקט וסכסוכים בין הדיירים
לפעמים יש מתח בין החלק הפרטי לבין החלק הציבורי, והמחוקק מאזן או מחפש איזונים בכל עת בין ההיבט הפרטי לבין ההיבט הציבורי. ואחת השאלות שאנו שואלים כל הזמן היא על מה ניתן הדגש – האם הדגש ניתן על ההיבט הקומונוטרי, ביחד, שיתוף, או על ההיבט ליברטיאני, של ה"לחוד"?

איך נראים פני הדברים בשנות האחרונות?
בשנים האחרונות ניתן לזהות מגמה ברורה של חיזוק ההיבט השיתופי בבית משותף. יש זליגה לכיוון ה"ביחד". לא בטוח שהמציאות הולכת בכיוון זה, אבל מבחינת כיוון המחוקק ובית המשפט, הקואופרטיביות מקבלת משקל רב יותר בשנים האחרונות. אנו רואים מגמה של חיזוק ה"ביחד", כי אחת הבעיות בבתים משותפים היא שהמיעוט לעיתים מטיל סוג של וטו על החלטות הרוב ו"תוקע" את הדינמיות של הבית המשותף ועוצר הרבה תהליכים שחשובים לטובת הרוב, והשאלה היא עד כמה אנו נותנים למיעוט זכות וטו לעשות זאת.

אז איך פועל בית המשפט בענייני סכסוכים בבתים משותפים?
כל הזמן אנו מחפשים את נקודת האיזון בין הרוב למיעוט. אם בעבר כל דייר בבית משותף קיבל משקל נכבד עד כדי האפשרות להטיל וטו על הכרעות שחשובות לרוב, היום הדין נוטה לשנות את נקודת האיזון ולא חייבים הסכמה של כל בעלי הדירות בכל מצב. לעיתים ההתנגדות היא התנגדות אמיתית, ולעיתים היא מקוממת מצד הרוב, ואנו לא רוצים להכשיר סחטנות מצד המיעוט. בעת האחרונה המגמה היא יותר לכיוון ה"ביחד", גם דיני תום הלב גוייסו לצורך מטרה זו, ולעיתים אפשר לטעון שגירסתיו וטענותיו  של המיעוט אינם תמי לב, אבל שוב – צריך לבדוק כל מקרה לגופו, ולא ניתן לומר זאת בצורה גורפת.