הגירה לחו"ל היא מעין טרנד בא וחולף אצל הקהל הישראלי. קיימות תקופות בהן יש אחוזי הגירה גבוהים מהארץ ויש תקופות בהן הקהל הישראלי מרגיש שהוא צריך להתאגד יחד ולהישאר בארץ. כך או כך ההחלטה להגר אינה קשורה למדינה והיא החלטה אישית בתא המשפחתי. הנושא של הגירה לחו"ל עולה במסגרת בתי המשפט רוב הפעמים כאשר יש ילדים מעורבים בנושא. כך למשל זוגות פרודים נתקלים בהתלבטות וחילוקי דעות כאשר אחד מבני הזוג רוצה לעבור לחו"ל לקחת עימו את הילד ובכך ליצור ריחוק בלתי אפשרי בין הילד להורה.
אילו אינטרסים מתנגשים בנושא הגירה לחו"ל?
כאשר מדובר על שילוב של הליכי גירושין עם הגירה לחו"ל אינטרסים רבים מתנגשים ומתחבטים זה בזה. כך למשל הזכות של ההורה להחליט כיצד הוא רוצה לחיות את חייו ולהרגיש חופשי להגר לחו"ל מבלי שדבר ימנע ממנו – הזכות למימוש עצמי וכן הזכות להקים משפחה חדשה. מצד שני זכויות רבות מופרות מההורה שנשאר בארץ, הסדרי הראייה משתבשים כליל והקשר עם הילד , לו זכאי ההורה בהתאם למשמורת והסדרי ראייה, מתנתק. קשה מאוד לשמור על קשר רציף עם אדם שגר במדינה אחרת. כמו כן הזכות של ההורה שנשאר בארץ להיות חלק בהחלטות גורליות על חיי הילד נמנע כאשר אחד ההורים בוחר לעזוב לחו"ל. המאמץ הפיזי והכלכלי לראות את הילד גדל בצורה משמעותית.
כיצד תיעשה ההכרעה בעניין הגירה לחו"ל?
על פי חוק הכשרות והאפוטרופסות מ1962 נקבע כי אם אין הסכמה בין שני הצדדים בית המשפט יקבע את פסק הדין בהתאם לטובת הילד, כפי שנהוג לעשות בתיקים כאלה. על אף שהמשמורת הרשמית ניתנת לאחד ההורים שני ההורים מהווים אפוטרופסים טבעיים ועל כן קביעת מקום המגורים היא עניין משותף שנוגע לשני ההורים. כאשר הורה רוצה להגר למדינה אחרת הוא חייב לקבל את הסכמתו המלאה של ההורה השני.
מה עושים בהעדר הסכמה של אחד ההורים?
במידה ואין הסכמה בין בני הזוג בנוגע להגירה יש שתי דרכים לפעול. הדרך החוקית היא לעשות הגירה ולפנות לבית המשפט בבקשה להעביר גם את הקטין למדינה אחרת וזו כמובן תוך הסתכלות על טובת הילד. הדרך הלא חוקית היא לבצע הגירה מבלי להודיע לרשויות ולצד השני. סיכון זה הוא גדול מאוד שכן בית המשפט רואה זאת כחטיפה לכל דבר.