תושב מוגדר כאדם שמתגורר במדינה, רשות מקומית, שכונה וכו'. תושבות היא בעלת זכויות וחובות כאחד. בניגוד לאזרחות שהיא פורמאלית תושבות נקבעת על פי רישום ומאפייני המציאות של השטח. קיימים סוגים שונים של תושבות כגון תושבות חברתית/סוציאלית שמעניק זכויות כגון שירותי בריאות ורווחה, תושבות קבע שמעניקה זכויות פוליטיות וכו'.
מה היא סוגיית התושבות בישראל?
בישראל וככלל בעולם הסוגיה של תושבות היא בעייתית. כאמור, לא מדובר בהגדרה פורמאלית, והדגש העיקרי הוא על מרכז חייו של אותו אדם שרוצה לזכות בתואר התושבות. על התושב מוטלות הן זכויות והן חובות אך חוסר ההגדרה הברורה של תושב מותירה לבתי המשפט להתמודד עם ניואנסים רבים בתחום זה. במיוחד בישראל בעקבות העלייה של עובדים זרים ופליטים מרחבי העולם שמחפשים מקלט.
כיצד ניתן להגדיר תושב?
לאחר התלבטויות רבות בנושא וחוסר הגדרה רשמית והסתכלות על "מרכז החיים" של אותו אדם כדגש עיקרי הוחלט מי הוא תושב על פי מס' סעיפים בחוק והן: מרכז החיים של אותו אדם בהקשר המשפחתי, הכלכלי והחברתי – איפה ביתו? מה הוא מקום מגוריו ומקום משפחתו? מקום עיסוקו? אינטרסים כלכליים?
כיצד מתייחסת פקודת מס הכנסה למושג תושב?
אחת מההתייחסויות להגדרת התושב היא בפקודת מס הכנסה. בפקודה זו הגדרה "תושב" באה לידי ביטוי בשתי תנאים: תושב של ישראל שחייב במס וזכאי להקלות מס מסוימות, או אדם שהוא תושב של יישוב שזכאי להקלות מס בעקבות מקום מגוריו. פקודת המס מגדירה ומפרטת בחוק מה הוא מס' הימים שתושב שוהה בישראל ובהתאם חובות המיסים שלו.
כיצד מתייחס חוק ביטוח לאומי להגדרת תושב?
חוק ביטוח לאומי נותן זכויות לתושב ומגדיר באחדים מסעיפיו מי הוא תושב על פיק חוק ביטוח לאומי. כך למשל אדם ששוהה בארץ בלי האשרות המתאימות, או אדם שלא שוהה בארץ על פי הדין. חוק ביטוח לאומי מגדיר "תושב ישראל באזור" – אדם שמקום מגוריו היה בישראל, שהיה פעם תושב/אזרח ישראל, אדם שזכאי לעלות לישראל, אדם בעל אשרה או רישיון להיות תושב קבע, אדם בעל סל קליטה – כל אלה על פי שני תנאים : התגוררות בישוב או באתר צבאי, התגוררות והעסקה בישראל.