עורכי דין להגנת הדייר

 החוק משנת 1972 אודות הגנת הדייר מכיל 162 סעיפים, אשר מפרטים את ההגדרות, את המקרים השונים האפשריים ואת הפתרונות להם שמקבלים גיבוי משפטי. החוק הזה מושתת על פי צווים, חוקים ותקנות שתוקנו בשנות החמישים של המאה העשרים ומבוססים על החקיקה המנדטורית מהימים שלפני קום המדינה. החוקים הללו נוצרו מכורח המציאות, ושונתה בהתאם לפי צורך השעה. כורח המציאות דאז היה ימי מלחמת העולם השניה, כשאז נפסקה מלאכת הבניה ונוצר מחסור בנכסים פרטיים ועסקיים, לכן אלו פונו מדיירים.

הגנה מפני פינוי דייר
החוק הזה מכיל הגנה מפני פינוי דיירים פרטיים ועסקיים ששילמו ממיטב כספם עבור שכירת הנכס, אלא אם תם חוזה השכירות. לצורך העניין שתי פקודות חוקקו, אחת עבור שכירות מגורים, והשניה עבור שכירות נכס לעסק. החוק הזה גרם באופן עקיף משכירי הדירות לעוול, שכן אלו לא היו יכולים להעלות את מחיר הנכס בפני השוכרים גם כשמחיר מוצרי המחיה עלה.

מתווה העלאת דמי שכירות
גם כיום, קיים מתווה מסוים שמשמש כנוהל להעלאת מחירי השכירות לדירות מגורים ולנכסים בשימוש עסקי. כל שינוי ייגזר מתוך הפרסומים התקופתיים של שר השיכון – פרסום שאמור להקבע לפחות פעם אחת לשנה. יש לנסח זאת בכתב בהסכם שכירות השנתי, אלא אם יש בו סייגים או אפשרות להמשך שכירות – אולם יש בתחום זה שטחים אפורים רבים המחייבים התייעצות עם עורך דין.

על מי חלה ברירת המחדל לתיקון אחזקת הבית?
על פי סעיף 68א´, בעל הבית ישא בתיקונים הנדרשים כדי להחזיר את הבית למצב תקין וראוי לשימושם של הדיירים – כפי שאישרה ועדת החוקה, החוק והמשפט של הכנסת – הוא יהיה אחראי על הזמנת התיקונים ואילו ההוצאות יחולו בחציין גם על הדיירים וזאת לפי חישוב מיוחד שבחוק. הסייג לעניין זה: אותם השטחים שהם לשימושו הייחודי של המתגורר בהם, שם הדייר עצמו אחראי על התיקון.